סיפור קין והבל זכה לביטוי אמנותי לראשונה אצל אמנים נוצריים בתקופה הרומית.
בתמונות הקדומות ביותר, נראים האחים כנושאי מנחותיהם, כלומר כנציגי מקצועותיהם.
אך במהרה התמקדו האמנים הנוצריים במעשה הרצח, שהפך להיות המרכיב המטופל ביותר בסיפור במשך כל התקופות.
עיצוב דמויותיהם של שני האחים מבדיל בין השניים באופן בולט ולפעמים אף סטריאוטיפי.
למעשה, מצביעה ר. מלינקוף על הנטיה הנוצרית לתאר את קין חבוש בכובע ובעל מאפיינים "יהודיים" סטריאוטיפיים אחרים.
נטיה זו נובעת מן התפיסה הפרשנית הנוצרית הרואה בהבל אב-טיפוס לקדוש המעונה ותקדים לישו; בעוד שקין נתפס כהתגלמות הרוע השווה להיהודים שדחו את ישו.
על פי תפיסה זו, נוצר בימי הביניים סוג של ספרים מאויירים שהכילו תמונות המשוות את דחיית מנחתו של קין לדחיית היהודים ע"י אלהים ואת קללת קין וצאצאיו לקללת היהודים, שגרמה לסבלותיהם בגולה.
שני מרכיבים נוספים מיוחדים לעיצוב סיפור קין והבל הם סוג כלי הרצח ותמונת קבורת
הבל.
באשר לכלי הרצח, ניכר בחלק ניכר מן התמונות מימי הביניים שימוש בלחי חמור,
מוטיב השאול מסיפור שמשון.
במקרים אחרים כלי הרצח הוא אלה
או כלי חקלאי כלשהו.
באשר לקבורה, זוהי כידוע תמונה שאינה בסיפור המקראי עצמו אלא מושתת היא במדרשים, שניסו כנראה להתיחס לשאלתו התמוהה של אלהים :איה הבל אחיך?
סיפור קין והבל זכה לטיפול אינטנסיבי במיוחד באומנות האיסלאמית. במספר כתבי
יד מאויירים של "קיסס אל אנביא" (סיפורי הנביאים) ויצירות נוספות, מופיעים ציורים של רצח הבל, ובעיקר קבורתו. להבדיל מן הציורים הנוצריים, תמונות אלו מבוססות על מדרשים המביעים אמפתיה מסויימת כלפי קין, שהסתובב עם אחיו המת על גבו ולא ידע מה לעשות עם הגופה, עד שאללה שלח עורבים שלימדו אותו את מנהג הקבורה.
אם כך, הופך הסיפור באיסלאם לאגדה המספרת מקור מנהג אנושי חשוב, ללא משמעויות דתיות או מוסריות כבדות, כפי שבנצרות.
